The Dog

שלום לכולם

היום הלכתי על סיפור באנגלית, ואני מקווה שזה לא יבאס אף אחד. הוא קצר, מבטיחה.

למי שבכל זאת יקרא, הייתי רוצה לבקש שתענו בתגובותיכם על השאלה הבאה: האם השינוי בגוף (לפעמים הפנייה לכלב היא בגוף שני ולפעמים שבשלישי) מפריעה לדעתכם? האם היא תורמת לסיפור? האם היא חסרת משמעות?

מקווה שתהנו :-)

The dog was small, redish-brown, and alone. He had a collar on, but with no name or number, and he was thirsty. He stood on the sidewalk, cocking his head at us, waiting. He was hungry for our touch, and came closer every chance he had. We enjoyed his attention, thinking this was going to be just like any other dog on the street – a two minute romance before we head our separate ways. We thought this would be nothing special – just the regular old excitement of meeting a new dog, and forgetting his existence, or at least what he felt like, a few moments later.

Only when we bid him farewell and began walking down the street did we sense that something about this was different. The dog was following us. He was impossible to shake off. The words "go home" startled him. Ignoring him just made him more persistent. We wanted to do the right thing. We didn't want to cause any worry to someone sitting home alone waiting for their dog to come back.

After he followed us for three blocks we knew he was now our responsibility. His devotion to us was almost complete, and when that faltered, well, when that happened there was meat at the house. One piece and you were in, doggy. A second piece and you were on your back on the carpet, waiting to be touched. We were gentle with you, feeling how scared you were, imagining how long you must have been out of the house.

My love was worried. He was sure you were hurt. He was positive that you were mistreated. You had some wounds. Nothing too terrible. And you were thin. And hungry as hell. My love felt that you were terrified out on the street. That something awful must have happened. I don't know about that, but you sure did take us into your heart. You treated us as though we were your own people. Thank you.

I couldn't sleep most of the night, though the dog and my love were both breathing quietly. I was worried and thrilled at what would happen the next day. Would we be the brave rescuers who bring you home? Would we become your adopting parents? There is something so pleasant, even necessary, about being someone's savior. About having someone to need you. You made me think of that, love. This was not like playing with a strange dog, or absently stroking your parents' dog. This was giving someone who needed you what he needed. This was caring for a living thing. Being his rock. This was parenting.

In the morning, after the joy of waking up to be kissed by the dog's wet nose and taking him for a walk, after cuddling on the sofa and dancing with him in the hallway, we drove him over to the sad little city pound and located him mom. She lived about a 20 minutes' walk from my house. He really went the distance.

We left you there to be picked up, and left each other for the rest of the day. Each of us alone. Two of us thinking of it constantly. The next few days were blurry. Nothing changed, really, but the house felt empty. Every time I came home I felt the absence of a dog so tangibly that it almost felt like the house was aching. Where were you now? Were you treated right? Did you run away again? I keep expecting to see you waiting for me outside my door, returning to me, to be my dog.

We held each other at night, me and my love. We comforted each other. Being together was good, but we couldn't shake the feeling that we were ought to be a trio. Mornings were suddenly meaningless, drinking coffee and watching the dish that contained your food lay silently on the drying rack, as it had for the last week. We were doing alright before you came along. Now we were like two dysfunctional people trying to make up one semi-functional couple. We looked into each other's eyes silently.

This is nothing. This is not important. This is just the way things are.

המערה

הבדידות נוגסת בי כמו קבצן רעב, כמו ניצול שואה ששיניו מתפוררות. אני מרגישה אותה בודקת אותי מכל עבר, מחפשת את החלק הרך והפגיע ביותר, בו תנעץ את מלתעותיה, בו תחפור בתוכי עמוק, היישר לתוך הבשר החי.

כמו בתוך מערה קרירה ולחה אני מסתגרת בעומקי הרגש שלי, במקום בו לא תוכל למצוא אותי. היא עיוורת, הבדידות, ובמערות החשוכות אין צללים שינחו אותה אל מקום הימצאי. הדרך היחידה בה תוכל לאתר אותי היא באמצעות הניחוח החמקמק של השקיפות, חוסר האפשרות של אחרים לראותי. תחושת השקיפות מותירה אחריה שובל עדין של ארומה מרירה, אשר רק חדי האף יבחינו בה. עבור הבדידות היא כמו דלק.

בתוך הלחות, אני מרגישה את שאריות החמצן האחרונות בורחות ממוחי, מותירות אותי קלת דעת, עליזה כמעט. אני מתנדנדת במערה החשוכה, כמעט מועדת על כמה עצמות. שיכורה ולא מיין, אני מאבדת את עצמי ביגון מבודח. אני חושבת על אינספור דברים מטופשים שגרמו לי לבכות. מצרך אחד חסר בכדי לאפות עוגה, מכנסיים שהתלכלכו ולא אפשרו לנו לישון ביחד, חברה שלא הגיעה לבקר. אפילו לא צרות של עשירים, אלא פשוט פתיתי אכזבות קטנות שליבי הקודח הגדיל למימדים בלתי נתפשים.

פתאום המערה מתחילה להרגיש כמו כלוב, ואני משוטטת בה מצד אל צד כמו חיה רעבה. משועממת ותוקפנית. אני מרכזת את כל הכעס והעלבון שבתוכי לנקודה אחת ממוקדת באמצע הבטן ואז משחררת הכול בשאגה רועמת. קירות המערה רועדים. בין הסלעים אני יכולה לחוש דרך החושך בתנועתן המהירה של חיות לילה קטנות שנבהלו מקולה של הטורפת. הפכתי משוגעת. משהו לא בסדר אצלי. אף אחד לא מרגיש רגשות חריפים כל-כך בגלל מאורעות זניחים כל-כך. נכון? נכון??? אני שואגת שוב ומחכה לתשובה מקירות המערה המהדהדים. כל מה שאני רוצה לשמוע זה מישהו שיגיד לי שזה נורמאלי. שאני נורמאלית. שיש לי תקווה. שאני אהובה. שלא נשכחתי על-ידי העולם. כאן, במאורתי הנידחת. כאן, הרחק מן האינסטינקט הבסיסי ביותר של כל אדם. הביחד.

מה עשיתי? מה חשבתי לעצמי כשבמו ידי נעלתי את עצמי כאן מאחורי סוגר ובריח? האם לא הבנתי את גודל המעשה? האם לא ידעתי שברגע שאהיה לבד אשכח? האם הכלא האמיתי הוא כאן במערה או בתוך מוחי? האם משהו לא בסדר אצלי?

אני נוגעת בקירות המערה. הם רכים תחת ידיי, כמעט נוזליים, כמעט מדומיינים. אני שואלת את עצמי כמה יציבות באמת יש בהסגר שלי, כמה ממשי הוא. אני מנסה את הקירות שוב. בכוח איטי ומבוקר, לא דומה לניפוץ. מזכיר יותר לישה, סחיטת הדק עד לבואו של ההדף. הם זזים תחת ידיי. הם נענים ללחץ המתון, כמעט מתענגים מתשומת הלב המופנית אליהם ככה פתאום. הסלעים רוקדים בעליזות בין אצבעותיי, מתמסרים למה שכנראה מתפרש אצלם כליטוף אוהד. אני יודעת שיש בי הכוח להניע אותם, כישורי השכנוע שיגרמו להם להיכנע ולאפשר לי לצאת מכאן – אבל לא היום. יותר מדי קרה. הכאב כבר עמוק מדי ואני עייפה. הסלעים מהדהדים באוזניי, אחיזתי נחלשת וחום משתק עוטף אותי. לא היום. לא עכשיו. אני מוצאת לי פינה חמימה ונכנעת לשינה. אולי מחר אהיה ביחד, בורח מלמול מפי שניות לפני שאני נרדמת.

שנת ישרים

שנת ישרים

מי שלא מצליח לכתוב בערב, יישן שנת ישרים עד הבוקר.

דבר לא יטריד את מנוחתו, ומוחו הפשוט והטוב יוותר קל וריק.

מי שכותב פרוזה בערב שבת, יחוש פקפוק בעצמו בבוקר יום ראשון,

כשיהא עליו לחזור אל חיי האנוש

המתובלים ביופי.

ומי שחוטא בשירה לפני יקיצתו של יום, מוטב לו

שלא יצא את דלת ביתו.

זרים ילגלגו עליו,

ציפורים יחרבנו עליו,

העולם כולו ייחרב והוא ייזרק כאבן שואבת בין שני צידי השדרה.

הים יירק עליו,

החושך יצחק את צחוקו המאיים,

והמשורר ההלום שיכר נפשו הקודחת לא יידע

אותה.

את נפשו,

זאת אומרת.

פוסט יום הולדת

ימי הולדת הם זמן לחגיגה, זמן למחשבה לעבר ולעתיד, ולפעמים גם זמן לשינוי. השנה היה לי יום הולדת נפלא. בלי ציפיות בלתי אפשריות, בלי אובססיביות ובלי אכזבות. בלי להתכוון בכלל, קיבלתי בדיוק את מה שרציתי. הרגשתי שלמה.

 

למרות זאת, בבוקר שאחרי קמתי בתחושה קשה ביותר. יכול להיות שזו הייתה הידיעה שאני צריכה להתרוצץ בחוץ בגשם הכבד, ויכול להיות שזה היה האנגאובר, אבל אני חושבת שהעיקר היה במקום אחר. קמתי בבוקר, ולא ידעתי מי אני.

 

אנחנו בונים לעצמנו תפישות והנחות שונות לגבי האישיות שלנו, מי שאנו, מה שאנו מסוגלים לו ומה שאנחנו יכולים לתת לאחרים. התבנית הזו שאנחנו יוצרים מתקשה ומתייבשת והופכת קבועה כמו מאובן בתוך האדמה. אבל כמו מאובן היא גם מיושנת, פרימיטיבית, לא רלוונטית ובעיקר, מגבילה.

 

אולי אני אדם פחות טוב ממה שחשבתי. אולי לא נועדתי לגדולות ונצורות. אולי אני מסוגלת לדברים שבכלל לא האמנתי שהם אפשריים. מה שבטוח, אין מקום לדעות הקדומות שלי לגבי עצמי, אין מקום אפילו למה שאחרים חושבים עלי. יש מקום לי, כמו שאני חיה את חיי, הדברים שאני בוחרת להשקיע בהם את הזמן שלי, השאיפות שלי והחלטות שאני מקבלת. אלה הם הדברים שמגדירים לי מי שאני בסופו של דבר. כמו בחוזה משפטי, הכותרות משמשות למטרות נוחות בלבד. אין להן שום משמעות, הן ריקות.

 

אני כל הזמן רודפת אחרי איזו תמונה של מי שאני אמורה להיות, איזה אידיאל שבראתי. אבל זה לא טבע, זו המצאה – לעתים מרוממת נפש, דוחפת אותי קדימה, ולעתים ממוטטת והרסנית. זו אכזבה תמידית, בלי שום סיכוי לשביעות רצון. זו דוקהה.

 

אני מקווה השנה לאפשר לעצמי פשוט להיות ולגלות בדרך מה החיים צופנים לי. לעשות כל מה שנראה לי נכון וטוב, להתנסות בזה בלי לפחד מהאפשרות לכישלון או ממה שזה אומר עלי. להמשיך ולהתאמץ להגשים חלומות וגם להסכים להרפות ממה שאני כבר לא מאמינה בו. לשמחתי אני יודעת שאלו שאוהבים אותי יקבלו גם ניסיונות לא מוצלחים, וגם סטיות מהאישיות שלי כמו שהם התרגלו אליה, ועל כך אני אסירת תודה.

מחווה

זוהי מחווה לשיר הטוב ביותר בעולם.

 

לא אני כתבתי אותו, אני יכולה רק להאזין לו, וגם אז אני מרגישה כאילו אני גונבת משהו מאלוהים. משהו שמקומו עמוק בבטן היקום.

 

לפעמים, מתוך חלום.

או אחרי שראיתי סרט ממש טוב.

נדמה לי שאני מרגישה אותו.

את השיר הטוב ביותר בעולם.

מדגדג לי בקצות האצבעות.

מרפרף על השפתיים.

חומק אל מתחת לכרית. הוא קורא לי.

הוא בוער בתוכי. אבל אני ישנה עכשיו, לוחשת לעצמי: "אני אכתוב אותו בבוקר".

הוא מנסה להתנגד.

פותח בכוח את עפעפיי.

צורח לי באוזן בקול שטני.

אבל אני כבר עמוק בתוך חלום אחר, משהו שקשור לאיזו עבודה שעוד לא הגשתי.

בעודי מתהפכת מצד לצד במיטה אני שומעת את הרעם שבבטן מהדהד.

זה יותר חשוב מכל עבודה ומכל חלום, הוא שואג בתוכי.

תעשי את זה.

תחיי. עכשיו!

אני מדליקה טלוויזיה בכדי להשקיט את הקולות, שבתמימותי האמנתי כי מגיעים מן הראש.

 

ובבוקר אני קמה והולכת לעבודה.

אין תרופה לאהבה

בימים האחרונים אני חולה. שום דבר נורא מדי. צינון, שיעול, גודש בסינוסים. אין חום גבוה אז כנראה שאני לא הופכת לחזיר.

בתחנת הרכבת היום הקפדתי להשתעל לתוך המרפק בכדי להראות לאנשים שאני מצייתת לחוקי משרד הבריאות ומתחשבת בסובבים אותי. לדעתי זה רק הגביר את החשד שהם חשו כלפיי. מבטים כעוסים נשלחו אלי מכל עבר. זוג מבוגר שישב מולי ברכבת כיסו את פיותיהם בידיהם. אישה אחת עברה מקום.

מנודה.

בינתיים סבא שלי בבית החולים, מחכה לפגוש נוירולוגית. אין ספק שכל רחמים עצמיים שעלולים לצוץ בי מתבטלים מיד לנוכח המחשבה הזו. אני מברכת על כל רגע שהוא נמצא בחיים שלי, שלנו, אבל לא יכולה באותו הזמן שלא לקוות שהוא יימצא בהם עוד זמן רב. אפילו לכתוב את הדברים האלה מפחיד אותי.

אני באמת לא בטוחה למה אני כותבת את זה. כנראה כי זה כל מה שמסוגל לעקוף כרגע את עננת הטשטוש של ראשי המקורר. ואולי כי ימים כאלה גורמים לי לחשוב על החיים, ועל מה אני רוצה לעשות בהם. אני מקווה שאעביר חלק גדול מהם בכתיבה. ואת השאר באהבה. הנה אני מתחילה.