מדריך למתחילים בניקוד מחלת לב/ ג'ונתן ספרן פויר

תרגום: ירדן גרינספן

תרגמתי את הסיפור למטרות לימודים. לא מדובר בתרגום רשמי, ואין לי שום זכויות על הטקסט. תהנו!

c "סימן השתיקה", מסמן את היעדרה של שפה, ויש סימן אחד כזה לפחות בכל עמוד של הסיפור של חיי המשפחה שלי. בדרך כלל נעשה בו שימוש בשיחות שלי עם סבתא שלי על החיים שלה באירופה בזמן המלחמה, ובשיחות עם אבא שלי על ההיסטוריה של מחלות לב במשפחה שלנו – יש אצלנו סך-הכול 41 התקפי לב, בינתיים – סימן השתיקה הוא המרכיב המרכזי של הניקוד המשפחתי. שימו לב לשימוש בשתיקה בשיחה הקצרה להלן, כאשר אבא שלי התקשר אליי לקולג', בבוקר של האנגיופלסטיקה האחרונה שלו:

"תשמע," הוא אמר, ואז נכנע להפסקה ארוכה, כאילו ההפסקה הייתה מה שהייתי אמור לשמוע. "אני בטוח שהכול יהיה בסדר, אבל רק רציתי שתדע – "

"אני כבר יודע," אמרתי.

"c"

"c"

"c"

"c"

"אוקיי," הוא אמר.

"אני אדבר איתך הערב," אמרתי, ויכולתי לשמוע בשפופרת, את דפיקות הלב שלי.

הוא אמר, "כן".

____________________________________________________________________________

g "סימן השתיקה הרצויה" מסמן את השתיקה המכוונת, האקוויוולנט השיחתי לבניית חומה מעליה לא ניתן לטפס, דרכה לא ניתן לראות, שכנגדה תשבור את עצמות הידיים והפרקים שלך. אני משתמש פעמים רבות בשתיקות רצויות כנגד אימא שלי כשהיא שואלת אותי על מערכות היחסים שלי עם בנות. אולי זה מכיוון שאף פעם אין לי מערכות יחסים עם בנות – רק יחסים. מדכא אותי לחשוב שאף פעם לא עשיתי סקס עם מישהי שבאמת אהבה אותי. לפעמים אני תוהה אם סקס עם בחורה שלא אוהבת אותי הוא כמו עץ שנופל ביער, לבד: אף אחד לא שומע אותו, זה לא קרה.

____________________________________________________________________________

?? "סימן השאלה העקשני" מסמן את סירובו של בן משפחה אחד להיכנע לשתיקה רצויה, כמו בשיחה הזו עם אימא שלי:

"אתה יוצא בכלל לפגישות?"

"c"

"אבל אתה נפגש עם נשים, אני בטוחה. נכון?"

"c"

"אני לא מבינה. אתה מתבייש בבחורה? אתה מתבייש בי?"

"g"

"??"

____________________________________________________________________________

¡ כפי שנרמז מהופעתו, "סימן האי-קריאה" הוא ההיפך מסימן קריאה. הוא מעיד על לחישה.

הדוגמא הטובה ביותר לשימוש בסימן התרחשה כשהייתי ילד. סבתא שלי הסיעה אותי לשיעור פסנתר, והמגבים של הוולוו רק הזיזו את הגשם מצד לצד. היא הנמיכה את הווליום של הצד השני של הקלטת השביעית של גרסת השמע של "שואה", הניחה את ידה על הלחי שלי, ואמרה, "אני מקווה שאף פעם לא תאהב אף אחד כמו שאני אוהבת אותך¡"

למה היא לחשה? היינו היחידים שיכלו לשמוע.

____________________________________________________________________________

¡¡  באופן תיאורטי, "סימני המאוד אי-קריאה" ישמשו לסימון שני סימני אי-קריאה, אבל בפועל לחישה שקטה כל-כך לא הייתה נשמעת. אני מתנחם באמונה שלפחות חלק מהשתיקות בחיים שלי היו בעצם סימני מאוד אי-קריאה.

____________________________________________________________________________

!! "סימני המאוד קריאה" הם פשוט שני סימני קריאה. מעולם לא היה לי ויכוח סוער עם אף אחד מהמשפחה שלי. אף פעם לא צעקנו זה על זה, או התווכחנו בלהט. למעשה, אני אפילו לא זוכר חילוקי דעות. יש כאלה שיאמרו שזה לא בריא. אבל, מכיוון שזה המצב, קיים רק מקרה אחד של סימני מאוד קריאה בהיסטוריה המשפחתית שלנו, והם נאמרו על-ידי זר שהתחרה באבא שלי על מקום חנייה מול גן החיות הלאומי.

"תוותר עליו, יא מזדיין!!" הוא צעק על אבא שלי, מול אימא שלי, האחים שלי ומולי.

"טוב, אני מתנצל," אמר אבא שלי, דוחף את גשר המשקפיים שלו במעלה אפו, "אבל אני חושב שדי ברור שאנחנו הגענו הנה קודם. תראה, הגענו מ-"

"תוותר… עליו…. יא מזדיין!!"

"טוב, אני פשוט חושב שאני צודק במקרה הספצי-"

"תוותר עליו יא מזדיין!!"

"תוותר עליו, אבא¡" אמרתי, סובל מאירוע לב קטן בעוד אצבעותיי לופתות את גב המושב.

"אלו-הים!" האיש צעק, דופק את אגרופו כנגד הצד החיצוני של דלת המכונית שלו.

"תוותרעליויאמזדיין!!"

לבסוף, אבא שלי ויתר עליו, ומצאנו מקום במרחק כמה רחובות. לפני שיצאנו, הוא דחף את מצת הסיגריות פנימה, וחיכינו, בשתיקה, בזמן שהתחמם. כשהוא קפץ החוצה, הוא דחף אותו בחזרה פנימה. "זה אף פעם, אף פעם לא שווה את זה," הוא אמר, מסתובב אלינו, ידו מונחת על ליבו.

____________________________________________________________________________

~ כאשר היא ממוקמת בסוף משפט, "נקודת הדוושה" מסמנת מחשבה שמתמוססת לשתיקה סוגסטיבית. נקודת הדוושה נבדלת מן האליפסה והקו בכך שהמחשבה שהיא באה אחריה אינה בלתי שלמה או מופרעת, אלא יד מושטת. אחי הצעיר משתמש בהן הרבה איתי, כנראה כי מכל בני המשפחה שלי, הוא זה המסוגל ביותר לספר לי מה שהוא צריך לספר לי מבלי להגיד את זה. או, אולי, הוא זה שאת מילותיו אני הכי משוכנע שאני לא צריך לשמוע. לעתים קרובות הוא יגיד, "ג'ונתן~" ואני אגיד, "אני יודע."

לפני כמה שבועות, היו לו בעיות לב. ביקור במרכז הבריאות של האוניברסיטה שלו לבדוק כאבים בחזה הפך לנסיעה לחדר המיון הפך לשבוע בטיפול נמרץ. מסתבר שהיה לו התקף לב אחד ארוך במשך שש השנים האחרונות. "זה ממש לא רע כמו שזה נשמע," הרופא אמר להורים שלי, "אבל זה בהחלט משהו שאנחנו רוצים לטפל בו."

התקשרתי לאחי באותו הערב ואמרתי לו שאין צורך שידאג. הוא אמר, "אני יודע. אבל זה לא אומר שאין על מה לדאוג~"

"אני יודע~" אמרתי.

"אני יודע~" הוא אמר.

"אני~"

"אני~"

"c"

האם לאחי הקטן יש מערכות יחסים עם בנות? אני לא יודע.

____________________________________________________________________________

Ø עוד סימן ניקוד משפחתי שימושי, "הנקודה הנמוכה" משמשת במקום – או לשם הדגשה בסוף – משפטים כמו "זה נוראי", "זה בלתי ניתן לתיקון", "לא יכול להיות גרוע יותר".

"זה טוב שיש מישהו, ג'ונתן. זה חיוני."

"c"

"כואב לי לחשוב עליך לבד."

"Øg"

"??Ø"

באופן מעניין, נקודות נמוכות תמיד באות בזוגות במשפחה שלי. כלומר, ההכרה במה שהוא נוראי ובלתי ניתן לתיקון הופכת בעצמה לדבר נוראי ובלתי ניתן לתיקון – ולעתים לדבר גרוע יותר מן הרפרנט המקורי. לדוגמא, העצבות שלי הופכת את אימא שלי לעצובה יותר מהסיבה לעצבות. כמובן, העצבות שלה אז עושה אותי עצוב. כך נוצרת "שרשרת נקודות נמוכות": ØØØØØ…"

____________________________________________________________________________

D "פתית השלג" משמש בסוף משפט משפחתי ייחודי – כלומר, כל רצף מילים שמעולם, בהיסטוריה של חיי המשפחה שלנו, לא הורכב באופן זה. לדוגמא, "לא מתתי בשואה, אבל כל האחים שלי מתו, אז איפה זה משאיר אותי?d" או "הלב שלי לא עובד טוב, ואני פוחד למות, ואני גם פוחד להגיד אני אוהב אותך.d"

____________________________________________________________________________

J "סימן האימות" הוא פחות או יותר מה שהוא נראה. אבל תהיה זו טעות לחשוב שהוא פשוט בא במקום "הוא הסכים," או אפילו "כן." התבוננו בשימוש המעודן בדיאלוג הזה בין אימא לאבא שלי:

"תוכל להוסיף מיץ תפוזים לרשימת הקניות, אבל תזכור לקנות את הסוג עם החומצה המופחתת. גם קוטג'. והתחליף בייקון הזה. וכמה נרות נשמה."

"J"

"המכונית צריכה דלק. אני צריכה טמפונים."

"J"

"ג'ונתן יוצא עם מישהי? אני לא מחטטת, אבל אני מאד סקרנית."

"J"

אבא שלי סבל מעשרים ושניים התקפי לב – יותר מכל שאר המשפחה ביחד. פעם, ברגע של כנות לאחר ההתקף התשעה עשר, הוא אמר לי שהנישואים שלו ושל אימא שלי הצליחו כי הוא הפך ל"יס-מן" בשלב מוקדם.

"היה לנו רק ריב אחד." הוא אמר. "זה היה בשבוע הראשון לנישואים שלנו. הבנתי שזה אף פעם, אף פעם לא שווה את זה."

אבא שלי ואני תלשנו עשבים אחר צהריים אחד לפני כמה שבועות. הוא לא ציית להוראות הקרדיולוג שלו שלא לתלוש עשבים. הבעיה, אומר הרופא, אינה המאמץ הפיזי, אלא המתח הנפשי שתלישת עשבים גורמת לאבא שלי. יש לו חלומות על עשבים הנובטים מתוך הגוף שלו, שהוא צריך למשוך, מהשורשים, מתוך החזה שלו. נאמר לו גם לא לצפות במשחקים של האוריאולס ולא לחשוב על הממשלה הנוכחית.

בזמן שתלשנו, אבא שלי התבדח על איך שאחי הגדול, אשר, בתנאי שלא יחטוף התקף לב קטלני, היה אמור להתחתן בתוך כמה שבועות, הפך כבר ל"יס-מן". לשמוע את זה הרגיש כאילו פיל התיישב לי על החזה – אח שלי, שאהבתי יותר משאהבתי את עצמי, נכנע.

"סבא שלך היה 'יס-מן'," אבא שלי הוסיף, על ברכיו, אצבעותיו דוחפות לתוך האדמה, "והילדים שלך יהיו 'יס-מנים'."

אני חושב על השיחה הזו מאז, והבנתי – בלב מתאמץ – שגם אני הופך ל'יס-מן', ושכמו הכניעה של אבי ושל אחי, הכניעה שלי קשורה מעט מאד לאנשים להם אני אומר כן, או לקיום של שאלות בכלל. היא קשורה לפחד מפני המוות, לאימון והכנה.

____________________________________________________________________________

"" "הרשת השבורה" היא תחליף נסבל בקושי, שמשמעותו קרובה ל"אני אוהב אותך", ושניתן להשתמש בו במקום "אני אוהב אותך". תחליפים נסבלים בקושי נוספים כוללים, בין השאר:

|ƨ, שדומה ל"אני אוהב אותך."

Oc, שדומה ל"אני אוהב אותך."

Oe, שדומה ל"אני אוהב אותך."

r(, שדומה ל"אני אוהב אותך".

אני לא יודע כמה תחליפים נסבלים בקושי יש, אבל הרבה פעמים אני מרגיש כאילו הם בכל מקום, כאילו כל דבר שנאמר או נעשה – כל "כן," "אוקיי," ו"אני כבר יודע," כל עשב שנתלש מהגינה, כל אקט מיני – הם נסבלים בקושי.

____________________________________________________________________________

:: בניגוד לנקודתיים, המשמשות לסימון חלוקה ברורה במשפט, ולסמן כי מה שאחריהן הינו הרחבה, סיכום, השלכה, וכדומה של מה שקדם להן, "הנקודתיים המתהפכות" משמשות כאשר מה שמופיע בכל אחד מן הצדדים מרחיב, מסכם, משליך וכדומה על מה שבצד השני. במילים אחרות, שני חצאי המשפט מסבירים זה את זה, כמו ב"אימא::אני", ו"אבא:מוות". הנה כמה דוגמאות למשפטים מתהפכים:

העיניים שלי דומעות כשאני מדבר על המשפחה שלי::אני לא אוהב לדבר על המשפחה שלי.

מעולם לא הרגשתי נאהב על-ידי מישהו מחוץ למשפחה שלי::הדיכאון התמידי שלי.

1938 עד 1945:c.

סקס:: כן.

העצבות של סבתא שלי::העצבות של אימא שלי::העצבות שלי::העצבות שתבוא אחריי.

להיות יהודי::להיות יהודי.

מחלת לב::כן.

____________________________________________________________________________

¨ תקשורת משפחתית תמיד קשורה לכשלים בתקשורת. נהוג כי במהלך שיחה אחד המשתתפים לא ישמע משהו שהאחר אמר. די נהוג גם שאחד המשתתפים לא יבין מה שאמר האחר. פחות נהוג הוא מצב בו אחד המשתתפים אומר משהו שאת מילותיו האחר מבין לגמרי אך שאת משמעותו הוא אינו מבין בכלל. זה יכול לקרות עם משפטים פשוטים מאד, כמו "אני מקווה שאף פעם לא תאהב אף אחד כמו שאני אוהבת אותך¡"

אבל, ברגעים הטובים ביותר והכי פחות מדכאים שלנו, אנחנו מנסים להבין מה לא הצלחנו להבין. נעשה שימוש ב"גיבוי": אנחנו מתחילים שוב מהתחלה, משחזרים את מה שפוספס, ועושים מאמץ לבטא את עצמנו בצורה שונה, ישירה יותר:

"כואב לי לחשוב עליך לבד".

"¨"

"כואב לי לחשוב על עצמי בלי נכדים לאהוב".

____________________________________________________________________________
{} צמד קשור של סימנים, "סוגרי היה צריך להיות", מסמל מילים שלא נאמרו אך היו צריכות להיאמר, כמו בדיאלוג הזה עם אבא שלי:

"אתה שומע רעש?"

"{אני בוכה לתוך הטלפון.}"

"ג'ונתן?"

"c"

"ג'ונתן ~"

"g"

"??"

"אני::לא עצמי~"

"{עצבותו של ילד היא עצבותו של הורה.}"

"{עצבותו של הורה היא עצבותו של ילד.}"

"¨"

"אני כנראה פשוט עייף¡"

"{אף פעם לא אמרתי לך, כי חשבתי שזה עלול להכאיב לך, אבל בחלומות שלי זה היית אתה. לא אני. אתה משכת את העשבים מהחזה שלי.}"

"{אני רוצה לאהוב ולהיות נאהב.}"

"J"

"J"

"Ø"

"Ø"

"oe"

"J"

"c’c’c"

"Ø"

"Ø"

":°9"

"g+gÆg"

"J"

"Oc"

"º"

"˙pv£u¢°ot§l"

"g"

"{אני אוהב אותך.}"

"{גם אני אוהב אותך. כל-כך.}"

כמובן, התחושה שלי של "היה צריך להיות" היא כנראה לא אותה תחושה כמו של האחים שלי, או של אימא שלי, או של אבא שלי. לפעמים – כשאני במכונית, או באמצע סקס, או מדבר עם אחד מהם בטלפון – אני מדמיין את גרסאות ה"היה צריך להיות" שלהם. אני תופר אותן ביחד לחיים חדשים, ומוותר על כל מה שבאמת קרה ונאמר.