שניים

הם מבחינים במכונית הממתינה להם מחוץ לבית המלון, ומנופפים בחיוך. היא קמה ראשונה – קלה וזריזה עדיין, וגופה עוד מציג לראווה את עברה האתלטי. פעם, ב"הגנה", הדגימה הליכת זיקית פעמיים – פעם בתור עצמה, ופעם בתור אחותה התאומה שפחדה. לבושה בחליפת מכנסיים מפשתן חום, ועדויה תכשיטים אתניים מרשימים, היא כמו נסיכה מצרית שהתברגנה.

היא מחליקה את מכנסיה ומלבישה את התיק על כתפה לפני שהיא מושיטה את זרועה החזקה אליו. הוא שקוע בעומק הספה כמו ספינה טבועה, אבל איכשהו בעזרת הזרוע והמקל הם מצליחים להרים אותו בכוחות משותפים. לא משנה כמה הוא גדול, הוא לעולם אינו נראה שמן – רק מכובד, מלא הדר. חגיגי. הם משלבים את זרועותיהם והוא מאפשר לה להוביל אותו באיטיות אל עבר הדלת. האיטיות היא חלקו בעניין. היא הייתה מוכנה ללכת קצת יותר מהר, וגם הוא מסוגל. אבל ההשתאות והפליאה מכל דבר שנקרה בדרכו מעכבת את צעדיו והופכת את הליכתו לריחוף רב-משקל. זה איש שיודע הכול, אבל הכול חדש לו.

במדרגות הם נזהרים במיוחד – הוא מנסה להזדרז, להראות את יכולתו. היא מהסה את התלהבותו, מכריחה אותו לזכור שיש צורך בזהירות, שהנפילות הולכות ונהיות תכופות יותר, קשות יותר. לאט, היא לוחשת לו. לאט.

זה לצד זו הם מזכירים את עצמם ביום חתונתם. רק שאז הוא נראה כמו כוכב קולנוע, והיא נראתה תמימה, נרגשת. הוא יודע המון, אמרה לאימה עליו כשהחליטו להתחתן, ואימה צחקה ואמרה שהוא סובל מכובד ראש. כעת הוא משיל את הידע מעליו כמו נחש. עם כל עובדה שהוא שוכח, קרוב משפחה שהוא לא מזהה, צעדיו הופכים קלים יותר.

הם מגיעים סוף-סוף למכונית. הוא מביט סביבו בעיניים נוצצות, כמעט מרחף בקלות המתקתקה של כל מה שנשכח. היא פותחת עבורו את הדלת והוא נוחת במושב הקדמי. היא טורקת את הדלת אחריו בקלילות ומתיישבת מאחורה. "לאן?" פונה אליו הנהג. הוא מתבונן בו ברצינות לפני שהוא מפנה את ראשו לאחור, אליה, וחיוך זוהר על שפתיו.